יוסף נ' נתיבי הגז טבעי לישראל בע"מ

החלטה

בפני בקשה של המבקשת, היא הנתבעת בהליך זה (להלן: "הנתבעת"), לסילוק התביעה שהוגשה כנגדה על הסף בהתאם לתקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"), היינו בעילה של חוסר סמכות.

רקע כללי

מדובר בתביעה שהגיש המשיב לבקשה זו (להלן: "התובע"), , על סך של כ – 145,000 ₪, בגין נזק שנגרם לו לטענתו עקב עבודות שביצעה הנתבעת בקשר עם מערכת להולכת גז טבעי (להלן: "מערכת ההולכה").

כאמור בכתב התביעה, התובע הגיש בקשה לתשלום פיצויים על פי חוק משק הגז הטבעי תשס"ב 2002 (להלן: "החוק") ופנייתו לא נענתה (והנתבעת אינה חולקת על כך כפי שעולה מבקשת הסילוק על הסף).

הטענה בבסיס הבקשה

טענתה של הנתבעת היא כי בהתאם לדין, נקבעו הליכים מיוחדים לתביעות פיצוי בגין נזק שנגרם מכניסה למקרקעין בהתאם לסעיף 49 לחוק והליכים אלה הם ערר בפני וועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה כמשמעותה בסעיף 12ו לחוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") כמו כן נקבעו הליכים מיוחדים לתביעות שנגרמו לבעלי מקרקעין עקב תוכנית שמטרתה העיקרית ייעוד מקרקעין למיתקן גז, או תוכנית למערכת הולכה וזאת בהתאם לסעיף 202א לחוק התכנון והבניה אשר מפנה מצידו לסעיף 28 לחוק.

דיון והכרעה

כפי שעולה מכתב התביעה, מדובר בתביעה בגין נזק שנגרם לתובע עקב כניסת הנתבעת למקרקעין שלו לביצוע פעולות כמפורט בסעיף 49 לחוק וייתכן שגם עקב תוכנית. על פי האמור בכתב התביעה, מדובר היה בפעולות של חפירה והנחת קו צינורות גז. התובע, לא ניסה למנוע את כניסת הנתבעת למקרקעין בהתאם לסעיף 50 לחוק, אלא הוא טוען כי העבודות גרמו לו נזק.

בעניין זה קובע סעיף 53 לחוק בסעיף קטן (ב): "נגרם נזק כתוצאה מביצוע הפעולות האמורות, ישלם בעל הרישיון, לפי דרישת הניזוק, פיצויים על הנזק שנגרם." מחלוקת בין בעל המקרקעין לבין בעל הרישיון בנוגע לדרישת הפיצויים ניתן להעביר לפי סעיף 53(ג) לחוק להכרעה בוועדת הערר שתקבע את סכום הפיצויים. בהתאם לסעיף 46 לחוק, על החלטת וועדת הערר בעניין פיצויים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי.

אשר לפגיעה במקרקעין, קובע סעיף 202א לחוק התכנון והבניה, כי פגיעה "על ידי תוכנית שמטרתה העיקרית ייעוד מקרקעין למתקן גז, או על ידי כל אחת מן התוכניות למערכת ההולכה.... שלא בדרך של הפקעה.. יחולו לעניין הפיצויים, לפי העניין, הוראות סעיף 28 לחוק משק הגז הטבעי ....".

סעיף 28 לחוק, קובע הוראות בנוגע לפיצויים בשל תוכנית, כשגם בעניין זה, בהעדר הסכמה בין בעל המקרקעין לבין בעל הרישיון, ניתן להעביר את העניין להכרעת וועדת הערר. בהקשר זה נקבע כי על החלטת וועדת הערר ניתן לערער לבית המשפט לעניינים מנהליים.

על כן, נראה, כי טענות לנזקים שנגרמו לגידולים כמו גם טענות לירידת ערך מקרקעין, ככל שנגרמו עקב פעולות של בעל רישיון על פי החוק, צריכות להיות מוכרעות על פי הוראות החוק, בוועדת הערר ואחר כך, ניתן לערור על החלטת וועדת הערר, או לבית המשפט המחוזי או לבית המשפט לעניינים מנהליים לפי העניין.

עיון בחוות הדעת שצירף התובע לכתב התביעה מראה כי הוא תובע פיצוי בגין הפסד רווחים בשל עבודות הנתבעת, הן כאלה שנגרמו לו בעבר והן כאלה שייגרמו לו לצמיתות. מבלי להיכנס לשאלה, אם הפסד רווחים לצמיתות הוא למעשה טענה של פגיעה עקב תוכנית, בכל מקרה, נראה כי שני סוגי הנזק הנטענים על ידי התובע, כלולים בסעיפים 53 ו – 28 לחוק ועל כן על התובע לפעול בהתאם לחוק ואינו יכול להגיש תביעתו כפי שעשה.

בקשר לתחולתם המחייבת של הסדרים מיוחדים כגון אלה הקבועים בחוק, ראה למשל ע"א 4595/06 וועדה מחוזית לתו"ב נצרת עילית נ. סבן ואח' שם נקבע בסעיף 106 לפסק הדין בנוגע לניסיון להגיש תביעת נזיקין במקום תביעה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה כדלקמן:

" מכל מקום, הרוכשים במקרה דנן נמנעו מהגשת תביעה לפי סעיף 197 במועד, או מבקשת הארכת מועד משר הפנים משזה חלף. תחת זאת הם פנו ל"מסלול עוקף" ובאו בתביעת נזיקין רגילה, משל סעיף 197 לא היה ולא נברא. כאמור, סעיף 197 גובש על יסוד איזונים קונקרטיים שעניינם פגיעה עקב תכנית. במסלול זה נקבע – על יסוד מאפייניו ותכליותיו – הסדר התיישנות פרטני. בהינתן המסלול הקבוע בסעיף 197, המייחד את עילת התביעה לפגיעה על-ידי תכנית לתנאיו, ובחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף זה, מסקנתי הינה כי חלפה תקופת ההתיישנות של הרוכשים להגשת תביעה בגין הפגיעה המוחלטת בערך המקרקעין שלהם, שאותה היו צריכים להגיש מכוח סעיף זה, ומכוחו בלבד.  "

הדברים אינם באים לקבוע דבר בשאלה, אם בענייננו יש ההתיישנות אם לאו ושאלה זו איננה עומדת בשלב זה להכרעה, אלא הם נאמרים בהקשר לייחוד עילת התביעה על פי החוק והדברים יפים לפיצוי בגין ירידת ערך כמו גם לפיצוי על פי סעיף 53 לחוק, אשר נקבע להם מתווה דיוני מיוחד ואין מקום לעקוף אותו, בטענה כי לתובע זכות להגיש תביעת נזיקין והיא לא נשללה.

אשר על כן, אני מקבלת את בקשת הנתבעת וקובעת כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה שהגיש התובע ועל כן יש לדחות אותה בהתאם לתקנה 101(א)(2) לתקנות וכך אני מורה.

התובע יישא בהוצאות בקשה זו בסכום של 2,000 ₪, אותם ישלם לנתבעת בתוך 30 יום מן המועד בו יקבל את החלטת בית המשפט שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.

ניתנה היום, ט' אדר תשע"ג, 19 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: